אזהרה: פוסט פחות אופטימי מהרצוי.
הפוסט הזה נכתב על (חלק) מהאנשים שפגשתי בדרך. יש לקרוא אותו בבחינת נקודת מבט אישית בלבד.
אפריקה, הכריע ה'אקונומיסט', היא יבשת המחר. היא היבשת שבה פורחות מדינות חדשות כבר מאה שנים, ודרום סודן היא האחרונה שבהן לעת עתה – ונוטלות לעצמן שמות מלאי תקווה וחזון: ליבריה – ארץ החופש. חוף השנהב. בורקינה פאסו – ארץ האנשים ההגונים (לשעבר וולטה עילית). יש גם שמות שמעוררים אסוציאציות מורכבות יותר – קונגו (שהייתה עד לא מזמן זאיר) מעלה בדמיון ג'ונגלים אפלים, וסיירה לאון מעלה חזיונות של קדחת, גם אם לעיר הבירה קוראים פריטאון.
אנשים מגיעים לאפריקה מכל מיני סיבות. כי הכסף קרא להם, כי המדינה שלחה אותם, כי לחץ להם במקום אחר – או כי הם הלכו לאיבוד. לעיתים הם נשארים כי נוח להם לא להימצא.
יש קסם באפריקה, שכמו כל הקסמים נראה מפתה יותר למתבונן מבחוץ מאשר למי שחי אותו מבפנים. למתבונן מהצד זה נפנוף שרביט ולחש נחש נחשונים. מבפנים זה ביצי יתושים וזנבות לטאה שיש לערבב עם דם עקרבים ושן נחש במינון מדויק - אחרת זה יכול להרוג. אבל לפעמים הכל שווה בשביל הרגע של היציאה אל הקהל, שהעיניים שלו אומרות באלף מבטים שהוא היה רוצה לחיות את החיים שלך. מכיוון שהוא לא יודע עליהם כלום, כמובן.
יש הרבה לעשות באפריקה. יש הרבה מי שישמח לקבל בשביל מי שרוצה לתת, והרבה מי שמוכן להביט בהערצה במי שצריך את האישור, הרבה מי שיסכים לדבר עם מי שמוכן להקשיב – והרבה מי שיכול להקשיב למי שצריך לדבר. והכל נראה מאוד בהישג יד – אבל כמו הרבה אשליות אופטיות, לא כל מה שנראה קרוב הוא אכן כך.
כי אפריקה רוצה סבלנות – שאין ליהודים. לעם שספר ימים במשך אלפיים שנה אין סבלנות לחכות לעמים שבקושי טרחו לספור את העונות החולפות למרגלות הקילימנג'רו. אבל על הקילימנג'רו השלג יורד, ולמרגלותיו הפילים הולכים, ושום דבר שבעולם לא ישכנע אותם להזדרז.
אנשים הולכים אחרי החלומות ליבשת האפשרויות הבאמת-בלתי-מוגבלות, על מנת לגלות שיש הבדל בין בלתי מוגבלות לנגישות. אין אף מגבלה על התחומים שבהם אפשר לא להצליח. אף אחד לא יכריח אותך לא להצליח במשהו מסוים. ומכיוון שהמדדים על פי רוב הולכים לאיבוד בדרך, איש גם לא ידע לאשורו האם הצלחת או לא - אפילו לא את/ה. יש אנשים שזה בדיוק מה שהם מחפשים.
עמותות וארגונים ללא מטרות רווח שעושים מיליונים, סוכנויות סיוע שעוזרות בעיקר לעצמן, ספסרות, עסקים, יזמות, חדשנות – עם יזם ומשקיע ואנשי קשר וחברים שבטוחים ברעיון ובשליחות ובדרך ובמשהו. שמונה אנשים שעושים עבודה של אדם אחד, שתפקידו להזיז ניירות מימין לשמאל.
הישראלים
והישראלים. אולי מה שאכתוב נכון לגבי כל לאום – אבל אני מכיר את הישראלים, ולתחושתי הדברים נכונים יותר לגביהם מאשר לגבי לאומים אחרים.
ישראלים באפריקה נוטים להיות חסרי שורשים. חלק לא מבוטל עובד במקצוע שכרוך בנסיעות בלתי פוסקות כדרך חיים. גם מי שעובד בעבודה פחות מטיילת – מטייל. נקודת מוצא קבועה לשיחה היא איפה בעצם היית השבוע, מתי טסת ומתי חזרת ולאן. לעבודה, לחופשה, לפגישה, למשהו. ההורים במרכז, הגרושה בקיבוץ, הגדולים בצבא, והקטנים בבית ספר בלונדון. בת הזוג על הקו. וגם אתה. וגם כולם.
בפעם האחרונה שאמא העזה לשאול מה זה כל הלופטגשעפט הזה ולאן זה בעצם הולך זה עלה לה בחצי שנה של נתק, ומאז היא לא שואלת. אבל החברים – עם מבטי הערצה בעיניים כי מה זה הרילוקיישן שלהם לשלוש שנים באטלנטה אל מול החיים הסוערים שאתה מנהל בין לאגוס לניירובי, עם גיחות קלות לניז'ר ותמונות באינסטגרם עם גורילות באוגנדה, ככה סתם בשבת אחר הצהריים.
קל להיטמע בקהילה הזרה ואפשר גם לבחור איזה זר להיות הפעם, כי לכולם יש דרכון נוסף. כולם כל כך קוסמופוליטיים - אנשי העולם הגדול, מפריז וגם מרומא, בקוטב הצפוני וגם דרומה. אוכלים הכל (או לא אוכלים כלום כי טבעונות), ראו הכל, דיברו עם כולם בכל מקום ואין כל חדש תחת השמש. הם ציניים אבל לא באמת, נושכים אבל בלי אחיזה, כי ללכת על משהו עד הסוף מהווה סיכון להיחשפות באמת.
להיות גאה בשורשים אבל להיות נבוך מהמדינה. להחליף שפות וזהות ודירה יחד עם החותמות בדרכון. להגיע לארץ פעם בשנה כדי להתלונן עליה באזני כל מי שמוכן לשמוע, וכדי לשבת עם החברים על כוס קפה בטיילת (שאין בשום מקום בין פרטוריה לים התיכון) ולספר סיפורים, כי אחרת מה כל זה שווה.
כולם היו ציוניים מאוד פעם - וגם היום בעצם, רק שהשחיתות בארץ, או הבירוקרטיה, או משהו. בסוף, זה תמיד באשמת מחירי הנדל"ן.
בהשראת שיחה שהייתה באמת: השבוע היה וולטיינס – השנה היא חגגה אותו עם החבר, הם יחד חודש, הוא בחור הודי (מהודו, לא הודי קנייתי חלילה) שעובד כאן. שנה שעברה היא הייתה עם בן הזוג הבלגי שלה בניס, ולפני שנתיים עם בן זוג אחר, בחור מקטאר, במומבאי. שנה לפני כן זה היה בצ'ילה – או לפני שנתיים? מתי זה היה הוולטיינס בקטמנדו? או באלפים? קשה לזכור. בכל מקרה, הבחור ההודי נורא חמוד.
יום אחד, בין פגישה לאירוע, כשהמציאות אוכלת כל חלקה טובה והחלומות מתמוססים לאלף פרטים קטנים ובלתי נגמרים, או אולי כשהגיל מתחיל לתת את אותותיו, אנשים עוצרים לרגע, מסתכלים מסביב, מרימים אצבע לרוח - ומחפשים את הבית. והלב שלהם טוען פתאום שהמבנה הזה שבו כל החפצים שלהם נמצאים הוא בעצם סתם מקום.
אנשים אוהבים ללכת לאיבוד. רווקים מיואשים מהביצה של גבעת שמואל מהגרים לביצה של מנהטן כדי לגלות שאפשר להיות בודד גם בין מיליון אנשים ולא רק בין אלף, ושככל שההמון גדול יותר יש פחות תשומת לב לפרטים.
