אין כמו לנחות בבית.
של מיכאל ושירה.
אחרי חודש (כמעט) באתיופיה...
אז כן, אחרי טיול של כמעט חודש באתיופיה, טיול שבו ראיתי נופים מדהימים, פגשתי תיירים מגוונים, התארחתי אצל מקומיים מרתקים ובעיקר הייתי רעב, נחתתי יחד עם חבר מהלימודים בניירובי וכבר בירידה מהמטוס הורגש השינוי. סגן השגריר המתין לנו פחות או יותר בדלת המטוס והריץ אותנו תוך 7 דק' בכל התהליכים והבירוקרטיות המקומיות בדרך אל הרכב הפרטי שהמתין לנו ואסף אותנו עד לביתו האישי. היות שבביתו האישי גם שומרים כשרות ברמה מהודרת למדי, לא לקח הרבה זמן עד שגם הבטן שלי הבחינה בשינוי. דלישס.
למעשה הביקור שלי בקניה היה מגוון מאוד וכלל גם חגים ושבתות מיוחדים ומעניינים בניירובי עם מיכאל, שירה והיעקב-יונתן-חלדובוב (מחקו את המיותר) וגם הרבה הסתובבות וטיול של ממש ברחבי קניה. ספארי במסאי-מרה, לייק נייבשה, הר הגעש הכבוי לונגונוט, וכמובן הר קניה, יחד עם הכרות בסיסית עם ניירובי העיר, על קניוניה, מטאטואיה, בודה-בודאיה, עבירות תנועותיה, פקקיה, וסיור בסלאמס קיברה.
המדהים בעיניי היה השוני הכל כך גדול מאתיופיה השכנה מצפון. דומה ששנות אור מפרידות בין המדינות שבעיניינו שתיהן למעשה "מדינות עולם שלישי". בעוד באתיופיה רוב מוחלט של המדינה לא שמעה על מים זורמים, חשמל תקין, ביוב ורכב פרטי, עד כדי חרישה בשוורים ודישה עם קלשון, בניירובי התחושה בהרבה מהמקומות היא של עיר מערבית כמעט לחלוטין ודיי מתקדמת. אמנם עם היציאה מהעיר לכפרים הדרכים משתבשות, ו"העולם השלישי" הולך ומתגלה, אך עדיין האנגלית השגורה בפי התושבים בכל מקום והאותיות המוכרות יוצרים תחושה מוכרת ומתקדמת. מצד שני, ניירובי גם מסתירה 3 אזורי סלאמס גדולים שקל מאוד להתעלם מהם, אך למעשה לעניות דעתי המצב בהם גרוע אף מהממוצע באדיס אבבה. הווי אומר – כשטוב – אז אחלה, אבל כשגרוע – אז עד הסוף.
מעבר להשוואה אנתרופולוגית מלומדת זו, ברצוני לציין חוויה אחת משותפת עם מיכאל שמבחינתי הייתה אחת המשמעותיות בטיול כולו.
מיכאל ואני יצאנו לטרק בהר קניה. טרק של 4 או 5 ימים, שאנו, מאילוצים דיפלומטיים שונים שאין לי יד ורגל בהם נאלצנו לעשות ב- 3 ימים בלבד. סגרנו מדריך, פורטר ואפילו טבח (גוייר לחומרא במהלך הטרק), ויצאנו שמחים וטובי לבב לעבר קו המשווה וצפונית לו.
מיד עם הגיענו לשער השמורה (2700 מטר בערך) קרו שני דברים: התחיל גשם שוטף, ופגשנו שני ישראלים. אח ואחותו (להלן "דוש ודושה"), חמודים מאוד שלמעשה טיילנו איתנו יחד כמעט עד סוף הטרק. אבל פה מגיע הקטע המעניין. מסתבר שהישראלי כבר פגש את מיכאל בעבר. יתרה מזאת, לפי האופן שבו הוא התנפל על מיכאל בחיבוקים וצהלולים שאף אני לא הייתי מעז לנהוג בהם כלפי סגן שגרירינו, היה ברור שהוא חב את חייו למיכאל. פלוס מינוס.
אז מה הסיפור? מסתבר שדוש ידידנו נשוי לאישה קנייתית בעוונותיו, ומיכאל עזר לו רבות מאוד בשנה שעברה במאמציו להשגת ויזה לאישתו על מנת שתוכל ללדת בארץ את בנם הבכור. מיכאל אמנם ניסה להמעיט בחשיבות העניין, אך דוש הבהיר כבר בהתחלה, ואח"כ בשיחה פרטית שלי איתו, שלא היה מדובר בעניין של מה בכך כלל וכלל. הוא החמיא למיכאל על היחס, מהירות הטיפול, הבנת הסיטואציה ובכלל גרם לי גאווה ישראלית עוד לפני שנזכרתי שמדובר באחי למעשה, ושאלו הגנים שלי בכלל.
לסיכומו של עניין, האירוע כולו סיפק לי הצצה נדירה ובהירה לעבודתו השוטפת של שגרירינו הלז, ולדברים שמבחינתו אולי הם לגמרי עניין שבשגרה, ואף עניינים מעייפים או טורדי מנוחה לעיתים, אך מבחינת אזרחי ישראל הפשוטים הם דבר גדול.
אנצל במה זו להודות לקרובי משפחתי בניירובי תובב"א, שבהחלט הפכו את השהות בקניה לאפשרית, ואף לחוויה ייחודית שאני לא יודע אם הייתי זוכה לה, עכשיו או בכלל, בלעדיהם. תודה שירה ומיכאל!
