נחתנו בישראל.
כלומר, נחתנו בישראל לפני כבר כמעט תשעה חודשים, אבל עכשיו נחתנו. או אני נחתתי.
בכל שנה בשליחות, בין יום השואה ליום העצמאות היתה יורדת על הבית שלנו תוגה. הרבה בדומה לכל בית אחר בישראל, אבל גם קצת בשונה - כי בעוד שאנחנו הדלקנו נר נשמה בבית, העולם שבחוץ נהג כמנהגו. הכבישים לא עמדו דום, והרדיו השמיע את אותו ביט אפריקאי או שירי פופ אמריקאיים. כובד משקלה של השליחות נח לנו על הכתפיים במלוא כובד משקלו - ועל אף שידענו לצפות לזה, משקלו הלך והכביד בכל שנה מחדש. הלב היה במזרח.
רצה הגורל והייתי צריכה להיות היום באוניברסיטת תל אביב, ובדקה לעשר הייתי על המדרגות העולות מהרכבת לאוניברסיטה, משקיפה על נתיבי איילון הסואנים - שעם הישמע קול השחור בארצנו, דממו ועמדו. שקט של זיכרון ושייכות עטף את המטרופולין, ואותי באופן אישי. שתי דקות של נחמה שחיכיתי לה, מסתבר, שש שנים.
חזרה בירושלים, עולה את כל המדרגות בתחנת רכבת יצחק נבון. העומק של התחנה הזו מתחת לאדמה מזכיר את הסאבווי בניו יורק. מתגעגת לניו יורק? לפעמים, בטח. יש שם דברים שאין כאן, סנטרל פארק וזה.
אבל היום, אם מסתכלים לשמיים בקצה המדרגות ביצחק נבון בירושלים, מעל התחנה, קשרו דגלים בצורת מגן דוד ולשם שינוי ביום הזה שכבר התרגלתי לתחושת פיצול, הלב הראש והגוף כולם באותו מקום.
מה אגיד? קטונתי מכל החסדים.
