אני במזרח ומייסיס בסוף מערב
איך אזמין את אשר אחפוץ ואיך לביתי יתקרב
יקל בעיני לסנג’ר כל נוסע ושב
כי יקר בעיני מחירם בקרית מלך רב
במילים שלא נס ליחן גם אלף שנים לאחר שנכתבו, ביטא רבי יהודה הלוי את משאת נפשם של יהודים בכל התפוצות לירושלים. אלפיים שנה התפללו יהודים ל'מזרח', צמו על ירושלים והתאבלו על חורבנה. כאשר הקימו תנועה להתחדשות מדינית בארץ ישראל קראו לה על שם העיר - ציון. אך דומה שכאשר התגשמה משאת הנפש והפכה למציאות שכרוכים בה פינוי אשפה ופקקי תנועה, גנבים ציוניים וזונות יהודיות, נראה שבכל זאת פג במשהו הקסם שבעפרות הדביר הנחרב.
הלכה בידוע שבכל מקום מכוונים בתפילה לעבר ירושלים ושבירושלים עצמה מכוונים את פניהם אל עבר בית קדשי הקודשים אלא שמעשה שטן נשמט מן הספר שבית קדשי הקודשים עצמו נמצא כנראה בשדרה החמישית (וי"א ביוניקלו ברחוב 34). לסולם המוצב ארצה וראש המגיע השמימה יש שם, מסתבר - הוא נקרא אמפייר סטייט בילדינג.
בין ירושלים לניו יורק? ירושלים היא עיר של מיעוטים. הערבים הם מיעוט, החילונים הם מיעוט, החרדים הם מיעוט, הדתיים הלאומיים הם מיעוט – וכך היא גם מתנהלת: כל קבוצת מיעוט נמצאת במאבק מתמיד על הגדרתה, זהותה, זכויותיה. כל אחת מן הקבוצות מרגישה מקופחת תמיד, גם אם לא תמיד ברור מי מקפח אותה. זו עיר שבה כל אחד הוא מיעוט מול כל האחרים. ניו יורק, לעומת זאת, היא עיר של מהגרים. בעיר של מהגרים אף אחד הוא לא מיעוט, כי אין רוב. כל פקיסטני שהרגע ירד מהמטוס נוהג במונית כמו בעל הבית, כל מקסיקני שהבריח את הגבול רק לפני שבוע שולט ביד רמה בענף המזון המהיר (ומדהים מספר המודעות הרשמיות המדגישות ששירות כזה או אחר אינו דורש הצגת מסמכי הגירה תקינים), וכל סינית שהגיעה ללימודים מתנהלת כאילו כל האקדמיה שנבראה לא נבראה אלא בשבילה (במחילה על הסטריאוטיפים, שיש בהם הרבה אמת). מיותר לציין שידיעת אנגלית אינה אפילו בבחינת המלצה - ספרדית תספיק, וגם עם סינית אפשר להסתדר לא רע. אין יתרון למי שאבות אבותיו קנו את ניו אמסטרדם מהאינדיאנים על פני מי שסבתו חתמה בפנקסים הגדולים באליס איילנד או מי שהגיע לפני רגע מאפגניסטן בטיסת מטען צבאית. כלומר, תנאי הפתיחה שונים בהחלט - בל נאשים את אמריקה בסוציאליזם, חלילה - אבל תחושת הבעלות של כולם - זהה. אולי בגלל זה ישראלים מרגישים כאן כל כך בנוח –אם כי איכשהו הם מצליחים להביא איתם רגשי נחיתות כל הדרך מישראל. בעיר של מהגרים המוקד הוא ביחידים, בעיר של מיעוטים – בקבוצות. ניו יורק מנוקדת בצ'יינה טאון, ליטל קוריאה, ליטל איטלי, דגלים איריים בכל פינה וצעדות כל שני וחמישי בשדרה החמישית לרגל עצמאותה של מקסיקו או גרמניה או ישראל. בעיר של מיעוטים אנשים הם מרוקאים, או כורדים, או אשכנזים או ערבים. בעיר של מהגרים כולם הם משהו-אמריקאים – ומקווים לעתיד שבו יושמט ה'משהו' וישארו רק אמריקאים, אז האסיאתים-אמריקאים מתסכלים על הלטינו-אמריקאים, שפוזלים מצידם לאפריקאים-אמריקאים שבעצם היו רוצים להיות אמריקאים- אמריקאים, כמו הלבנים. בעצם, רק ילידים אמריקאים אין בניו יורק. בכל זאת, המהגרים ירגישו יותר בנוח אם לא יהיו תושבים מקוריים בסביבה. אבל בעיר של מיעוטים גם ילידי העיר עצמה יזדהו קודם כל לפי המיעוט שאליו הם משתייכים. בעיר של מיעוטים כבר לא מספיק להיות סתם דתיים, חילונים או אפילו ערבים מן המניין – אז הערבים הם מקדסים, והדתיים הולכים עם קסקט, והחילונים – להם באמת יש בעיה. כי מאוד קשה להראות שאתה לא סתם חילוני אלא חילוני מירושלים.
אז ממציאים את הפואטרי סלאם.
