(או: מניפסט של דאגה לזהות העברית)
(הערה: כמשתמע מתוכנו, שירה כתבה הפוסט הזה כשיונתן היה בן שש, איתמר בם שנה וחצי ואביגיל טרם עלתה במחשבה.
היום יונתן בן שמונה וחצי, איתמר כמעט בן ארבע - ואביגיל בת שנה וחצי, ונמצאת במקום דומה מאוד למקום שבו היה איתמר כשנכתבו הדברים לראשונה. הרבה דברים למדנו מאז, עליהם ועלינו, ואחד מהם הוא שהדברים שנכתבו לפני כמעט שלוש שנים על יונתן ואיתמר, נכונים גם היום, על יונתן איתמר ואביגיל יצ"ו.)
רצה הגורל, ושני הילדים שלנו רוכשים שפות באותו הזמן.
הצעיר לומד לדבר, והצעיר פחות לומד לקרוא, שניהם בעברית ובאנגלית. בניגוד לרכישות מאמאזון, לרכישת שפה (עדיין) אין בלאק פריידיי. היא נקנית לאורך זמן, משתכללת ומשתנה, באה והולכת, חוזרת ומתייצבת.
בחלק ניכר מהזמן, אנחנו לא יודעים באיזו שפה איתמר מדבר. את המסר - "NO NO די" הוא מצליח להעביר בבהירות, אבל בשאר הזמן הוא מזגזג וחותך נתיבים. הוא פונה באנגלית כשהוא מבקש HAT, וכששואלים אותו "כובע?" הוא עונה “yeah”. אין לו שלוש שנים בארץ שהיו ליונתן, שביססו את מעמדה העליון של העברית, והוא ילד נבון, משתמש בשלל מילים מפה ומשם (/koko/cookie/biscuit/more/ בוא/בוא תבוא) כדי להגיע לשוקולד.
יונתן, משלל סיבות, קורא טוב יותר באנגלית. אנגלית בשלב הזה גם קלה יותר ללמידה משום שהניקוד מובנה בתוך האיות. אפשר להוסיף לזה גם את העבודה שהתוכן של הקטעים שנקראים באנגלית הוא או כזה דבילי שנחמד לילדים לחשוב עליו ("a fat cat sat on a bat", והלוואי שהייתי צוחקת..). או עוסק בעולם המרתק של הבייסבול, שכולל מטבעו את המילים bat ו-hat. מעבר לקריאה, גם ההתחדשות באוצר המילים באנגלית היא גדולה. אני נשאלת לעיתים תכופות "איך אומרים בעברית tornado? Hurricane? Earthquake? Paper cut? The hulk? DNA?" ושאר מושגים שמעניינים ילדים בני שש, או לפחות את הילד בן השש הזה. החשיפה למילים חדשות מעולם החי, הטבע והסרטים המצוירים היא בעיקר באנגלית.
לעומת האנגלית, ניכר שהקריאה בעברית איטית יותר. הם לומדים אותיות לא לפי הסדר, וקוראים הרבה חצאי מילים חסרות משמעות. יש ליונתן מורה ישראלי מצוין עם אנגלית פושרת ותוכנית לימודים לכאורה מתקדמת, אבל שיטת הלימוד עדיין לא ברורה, ואני מניחה גם שהקצב מותאם לשאר הכיתה שברובה המכריע אינה דוברת עברית מבית. עם השמחה על ארגז הכלים המתמלא באנגלית, אני מוצאת את עצמי תובעת את עלבונה של העברית ומקווה שעם הזמן הקריאה בה גם תהפוך להיות מהנה ומתגמלת.
בהינתן החיים בניו יורק, האנגלית חרש חרש תופסת את מקומה כברירת מחדל, אצל זה בדיבור ואצל זה בקריאה. שפת ה M מתחרה בשפת האם, מציעה אלטרנטיבה קלה וזמינה למילים עבריות נדירות שצריך לקנות במאמץ. אז אומנם יונתן מדבר עברית ברמה שמעוררת נחת אצלנו וקנאה אצל שאר חברינו הישראלים, אבל לאחרונה הבנו שזה מצב שדורש שימור אקטיבי. ולאור התובנה הזו, אם עד כה היה נראה לי שאנחנו הורים זורמים, הסתבר לי שבתחום השפות אנחנו טיפוסים קשוחים על אי בודד.
מימין ומשמאל אנחנו שומעים שירי הלל על כמה טוב שהילדים ילמדו וידעו אנגלית כבר בגיל צעיר, שהיא תהיה להם כמו שפת אם, וכמה זה יקל עליהם בהמשך. אבל בשנות השליחות אנחנו נתקלים בהרבה ילדים ישראלים, גם כאלו של ילדי שליחים ציונים ישראלים שמגיעים לארץ הרבה, שמדברים עברית משובשת. הם מתקשים לבטא את עצמם בעברית, עונים להורים באנגלית, ובגילאים מתקדמים יותר קוראים גרוע בעברית במקרה הטוב, או נמנעים מלקרוא בעברית במקרה הרע. לפני כמה שבועות אכלו אצלנו חברים ישראלים (עוד לא מוכנים להודות שהם ישראלים לשעבר) שכשהם ביקשו מבת ה-7 שלהם להסביר משהו בעברית, היא אמרה במתיקות שיא ובאנגלית, שהיא פשוט לא יכולה להסביר את עצמה בעברית.
לא מדובר בשנה של גיבוש משפחתי בחו"ל, "חשיפה לאנגלית" וחזרה הביתה. דווקא בשנים שמתפתחות בהן העדפות וברירות מחדל שפתיות, והלמידה בהן היא אינטואיטיבית, הילדים משלמים בהן מחיר של חשיפה סטטיסטית ירודה. כמתבוננת מהצד, בשנים האלה העברית לא חיה במשחקים, בהומור, בדמיון או ברחוב. בעוד האנגלית תופסת מקום כשפה הכיפית, הגמישה, הקלילה עם החברים שבחוץ, העברית הופכת להיות השפה המייגעת שמדברים עם ההורים בבית. החלום הזה, שניסע לכמה שנים והילדים יחזרו עם אנגלית שוטפת מתנפץ אל החוף כשרואים ילדים שחוזרים מהשנים הללו עם אנגלית מצוינת ששטפה את העברית החוצה. ולכן, כשזה מגיע לעברית אנחנו, כמסתבר, חרדים.
כמובן שאפשר ללמוד שתי שפות במקביל אבל שפה היא קודם כל זהות. היא מגדירה את גבולות החשיבה. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו בטוחים בעברית וחופשיים בה, וזה יותר חשוב לנו מכמה יהיה להם קשה כשיבואו ללמוד אנגלית בבית הספר.
השורה הבאמת-תחתונה, ולא ידעתי לומר אותה בתחילת היציאה לשליחות, היא שבהינטל הקונטקסט, רכיבי הזהות הופכים להיות פחות ופחות מובנים מאליהם. כל דבר שאנחנו רוצים שיגדיר את הזהות המשפחתית, והאישית דורש יציקה אקטיבית, מכוונת. שימור הרכיב הישראלי למשל, כבר מההתחלה דרש מאמץ. הדיבור המתמשך עם יונתן על שייכות, קיום אירועי יום-עצמאות רחבים, ביקורים של בני משפחה מישראל, ושלנו בארץ, אלו ועוד הנכיחו את ישראל ומיתגו אותנו כ "ישראלים בשליחות ישראל שחיים בקניה". האלטרנטיבה גם לא באמת היוותה תחרות. יונתן לא היה גדל לאמץ זהות קנייתית.
רובנו לא בוחרים בפינצטה כל רכיב זהות בנפרד, אבל כן בוחרים לחיות בסביבה שתואמת את המכלול שמייצג אותנו, שמאפשר לזהות שלנו להתקיים באופן טבעי. עכשיו, בניו יורק, האלטרנטיבה היהודית- אמריקאית שאנחנו חשופים אליה כל הזמן, במיוחד זו האורתודוקסית, היא אלטרנטיבה שרבים מוצאים אותה ראויה. לעומת קניה, דווקא הקלות של החיים היהודיים כאן הופכת את שאלות הזהות ליותר מורכבות. אנחנו יכולים להשתייך לקהילה יהודית, דתית, שאפילו תופסת את עצמה כציונית ותומכת בישראל, ועדיין העברית היא לא חלק ממנה.
הזהות העברית דורשת מאיתנו לשנס מותניים. יונתן לא חולם לענות לנו באנגלית, ולמד לשאול כשהוא לא בטוח איך אומרים את ה"רבים" של ____. אבל הוא גם לא מוקף שלטי רחוב או קופסאות קורנפלקס בעברית, וכל משחקי הדמיון שלו באנגלית. איתמר שומע 9 שעות ביום אנגלית, והעברית שלו היא רק העברית שלנו. אני לא יודעת בדיוק מה אנחנו צריכים לעשות, אבל ברור שרק "לדבר עברית בבית" זה לא מספיק. אנחנו נדרשים להרחיב את אוצר המילים, לתקן שגיאות כשצריך, לקרוא יותר סיפורים, לשמוע מוזיקה בעברית ולשחק בעברית, ובאופן רחב להישמע עילאיים ומתנשאים, להרים את המשלב, שיפצה על המחסור בחשיפה.
לאחרונה נראה שההתעקשות לדבר עם איתמר בעברית מתחילה להשתלם, ה-no מתחלף ב "לא", וה yeah מתחיל להישמע כמו "כן". עדיף לנו שתהיה זו דרך ארוכה שהיא קצרה, מדרך קצרה שהיא ארוכה ומשובשת.
אני יושבת לעשות עם יונתן שיעורי בית, ונזכרת איך כשהיינו לומדים פרשת שבוע, אבא היה מחזיר אותי לקרוא שוב ושוב מילים כמו "וילכו" או "זו", כי קראתי לא נכון, כי ההבדל בין שווא לפתח ב "וילכו" או בין חולם לשורוק ב"זו" הוא הבדל של שמיים בארץ. כמה חשבתי שזה חסר משמעות אז וכמה אני מבינה את זה היום.
אין תחליף לעברית שנקנתה בישראל, ועם כל כמה שניו יורק חביבה, על הזהות הישראלית, ועכשיו על זו העברית שלנו אנחנו נדרשים לעמול.
