בחנוכה תש"ף, קיימנו בבית אירועי הדלקת נרות ששנה מאוחר יותר בוודאי היו מוגדרים כאר"ן.
בערך בט"ו בשבט, במקביל להתממשות איטית של דיווחים חדשותיים מסין בדמות הרהורי בידוד ושאלות על היחס בין קורונה לשפעת, חגיגת בר מצווה בניו רשל שהשתתפו בה שני מוזמנים שחזרו מסין הפכה להיות מוקד ההתפרצות הראשון בניו יורק, וזמן קצר אחר כך SAR היה לבית הספר הראשון שעובר ללמידה מרחוק למשך שבועיים. בסוף אותם שבועיים כבר התחלנו להבין שהמעבר לחיי קומונה ביתית יהיה זמני פחות משקיווינו.
מספרי החולים והמתים בניו יורק האמירו במהירות, ואחרי פורים העיר כולה כבר היתה בסגר.
הישראלים טובים במצבי חירום וגרועים בציות בשגרה. ניו יורקרים נכנסים ללחץ אטומי בתגובה למצבי חירום, אבל נרגעים כשמישהו אומר להם בטון סמכותי מה לעשות - במיוחד אם הוא מתנגד נחרצות לטראמפ, אז אנדרו קואומו (אז עדיין מושל ניו יורק) התחיל להופיע מדי יום בתדריך יומי ולהסביר כמה המצב חמור, ולהוציא הנחיות לגבי התאספות במרחב הציבורי, סגירת בתי ספר , חנויות, מסעדות, מסכות וכו'. נייר הטואלט נעלם מהחנויות, ויחד איתו כל מה שקשור לניקיון.
מסכות הפכו למצרך מבוקש שנמכר בדולרים ליחידה, ובמקביל התחילו להופיע מגוון מסכות תוצרת בית (בעיני ראיתי גם מישהי שעטתה מסיכה מכיפת עור אמריקאית שנתפרו אליה רצועות גומי, ולהבדיל מסכה עשויה מחזיה). חנויות המציאו אד הוק דרכים להכתיב ריחוק חברתי - סלקטורים לאכיפת מספר האנשים בחנות, סימון של קוים, איקסים, ריבועים או עיגולים על המדרכה בחוץ לעמידה בתור, לוחות פרספקס שהוברגו באופן גס לקרשים כדי לייצר מחיצה בין הקופאים ללקוחות.
האו"ם, בשוק כתמיד, עבר מלא להבין מה קורה ללהגיב בפאניקה כהרגלו, ומעסקים כרגיל עבר לבטל את כל האירועים בבת אחת. נעשו ניסיונות להבין איך אפשר לקיים מפגשים באופן וירטואלי, תחת מחאות רוסיות שלא ייתכן שמועצת הביטחון תתכנס מרחוק, הרי אי אפשר לסמוך על האבטחה של המערכות. מי כמוהם יודע.
ליל הסגר התקיים כשאת הדלת פותחים רק לאליהו, וגם זה רק על דעת שאם יבוא - לפחות ישים מסכה.
שיעורי הזום גילו לנו למי יש בית בהמפטונס, מי תקוע בניו יורק ומי עבר - זמנית או סופית - לפלורידה, וכולנו למדנו להכיר טוב מדי את המורים של הילדים שלנו, שמצידם לא חלמו שכל שיעור יהפוך לאספית הורים דה פקטו.
את המסיכות המאולתרות החליפו מסכות תוצרת בית, עשויות מגוון בדים צבעוניים יותר או פחות, ואני מצאתי את עצמי נוסע למשרד ברחובות נטושים. ניו יורק באפריל נעשתה כמו ניירובי בסוף דצמבר - עיר רפאים.
האו"ם, לאחר שנחלץ מההלם הראשוני, עבר לאלץ אותנו להשתמש בארבע פלטפוrמות וירטואליות שונות בעודו מנסה להקים מערכת חמישית ייעודית שתכלול גם שירותי תרגום סימולטניים - אלמט הכרחי לקיום דיונים רשמיים - וגם חווה התקפת סייבר שממנה טרם סיים להשתקם ושאותה הוא עדיין מנסה לטייח.
חנויות רבות החלו להפנים שהן לא יפתחו לקהל בעתיד הקרוב, ועברו ממצב של קפאון זמני להקפאה עמוקה, מרוקנות את חלונות הראווה ואת המדפים. אחרות עברו למנוחת עולמים, מותירות בלוקים שלמים של נדל"ן מסחרי להשכרה.
מחיצות הפרספקס השתכללו וקיבלו צורות מעוצבות יותר בחנויות השונות, ואיתם גם סימוני הריחוק על הרצפה. היצע המסכות השיג סוף סוף את הביקוש, והתחילו להופיע מסכות מעוצבות תוצרת סין, שתמיד ידעה להפיק את המירב ממצב נתון.
ההומלסים השתכללו אף הם ונדדו עם הקורונה מאזור מרכז העיר, שעבר מדבור מהיר, לאזורים שעוד נותרה בהם קצת תכסית, למשל באפר ווסט סייד, סוהו וטרייבקה - ועם נדידת ההומלסים לאזורי מחיה חדשים התגלעו גם המתחים המלווים כל נדידת אוכלוסיות. התושבים הפרוגרסיבית להפליא של ניו יורק מצאו את עצמם מתמודדים עם החלטות פרוגרסיביות להפליא של נבחרי הציבור הפרוגרסיבים לעילא של ניו יורק, שהחליטו להסב מלונות מושבתים באזורי מגורים שונים לדיור להומלסים, שהפתרונות הקיימים עבורם לא עמדו בפני הקורונה, והתברר שכתמיד - פרוגרסיביות עובדת טוב יותר בחצר האחורית של מישהו אחר, פרוגרסיבי פחות, שיש הצדקה ואף צורך לחנך אותו ליותר פרוגרסיביות.
עד יום הזיכרון ויום העצמאות כבר למדנו איך עושים אירועים בזום, וגם למדנו שהם טובים בעיקר כדי לטעון שהנה, הצלחנו לקיים פעילות אפילו תוך כדי הסגר. מצד שני, למדנו גם שאנשים שכלואים בבית כבר חודשיים ישתתפו בכל דבר שהוא כדי להפיג את השעמום.
עם רוחות האביב הראתה עקומת הקורונה סימני השתטחות, ואיתה החלו לנשב רוחות של פיוס מלשכת המושל באולבני. הוקלו המגבלות על פתיחת חנויות, ואף נרמז שבעתיד הנראה לעין ייתכן שתתאפשר ישיבה בחוץ במסעדות, ובחסות מזג האויר המשתפר והשחיקה הגוברת של כושר העמידה האזרחי, סנטרל פארק הלך והתמלא ולרגעים כמעט נדמה היה שהעולם כמנהגו נוהג. ארוחות שבת של הביצה הניו יורקית פרחו בבמדשאה הגדולה, אך הצפרדעים והנסיכות הקפידו על שמירת נגיעה בצורה שודאי היתה משמחת את זקני YU, לפחות בפומבי.
בעלי החנויות, שכבר כמעט נואשו מהאביב שיבוא אי פעם לחנויות שלהם, התחילו להרהר בהסרת האבק מהתצוגה וחידוש המלאי על המדפים, כששוטר במיניאפוליס הרג את ג'ורג' פלויד כמה ימים לפני שבועות, ורחובות ניו יורק נגדשו בצעדות מחאה - על גשר ברוקלין, בצ'לסי, מהארלם דרומה, מהארלם צפונה, על ברודווי ועל השדרה החמישית, בקו ישר ובמעגלים, ובשורת הבריקדות באה לעולם.
בתהליך מזורז שיחזרו בניו יורק את הידע שנצבר לאורך כל ימי הביניים - רק בעץ. ראשית נחסמו חלונות הראווה שנופצו, ומייד לאחריהם - אלו שעוד לא נופצו. מי שחלם לו שיפתח את החנות, נתקל במי שלחם עד ששמע קול מנצחים. לאחר שכל החלונות נחסמו כדבעי הגיע תור הדלתות וחזיתות הבניינים - ומערכי כניסה מבוצרים, כמו בשער יפו, הלכו והתפתחו במורד שדרות מדיסון והחמישית - שכמו על פי צו אופנה חדש וסוחף הלבישו את חזיתות הבניינים בפלטות עץ במגוון גוונים, והמהדרין דאגו גם לרסס מראש BLACK LIVES MATTER, חרות על הלוחות.
אביב חלף ובא הקיץ, והילדים יצאו לחופש גדול בלי לדעת מה מבדיל את החופש הזה מהתוהו ובוהו הדידקטי שקדם לו, אבל להתראות כיתה א', שלום כיתה ב'. טוב שב'מגיפה' אין אותיות כמו צ' או ש', כי את אלה עוד לא למדנו. אולי בשנה הבאה.
אבל למדנו לסגור את הזום בזעם, להשתיק את הכיתה ולעשות פנטומימה שלמה בניסיון למשוך תשומת לב לריבוע הקטן שלנו במסך עם עשרות ריבועים, אז נקרא לזה שיעורי גיאומטריה ודרמה, ודיינו.
הבריקדות הוסיפו להשתכלל, אבל הזעם פינה מקום לתסכול עמום ואפור, ועם הופעת עלים ירוקים ראשונים על ענפי העצים, הפך התסכול לתקווה עם פתיחת המסעדות לישיבה בחוץ (מה שמעלה את התהיה שמא ההמון הזועם היה פשוט רעב), ותהליכים אבולוציוניים של עיצוב תעשייתי עלו שוב על המסלול המהיר: מהתחלה צנועה בדמות לוחות עץ שגידרו מרחב לסועדים על חשבון מקומות חניה (באדיבות ראש העיר דה בלאזיו), התפתח המרחב הציבורי והתמלא בגידורים משוכללים בצבעי ולוגו המסעדות, נוספו גגות, רצפות עץ, אדניות לעציצים שיפרידו בין הסועדים לתנועה - וכשהסתיו עשה סימנים שגם תורו באופק, המהדרין הוספיו קירות מלאים עם חלונות, בצורה שלא היתה מביישת את מאה שערים בסוכות.
***
תמוז ואב גוועו לאיטם בין חדשות על גל שני בחופי אירופה, זעקות שבר של הורים בחופש-שאינו-חופש ונסיונות למצוא פתרונות למפגש ללא מפגש, ומן הון להון החלטנו לעלות לרגל לעיר הקודש שיקגו, ובנותיה סקוקי וק"ק איראן היברו קונגריגיישן.
מכורה שלי, ארץ נוי אביונה. שם לאמא אין בית, לסבא כבר אין כתר.
ושבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר.
התמזל מזלנו והגענו בשבעת הימים הנכונים.
אך ראו זה פלא: ככל שהתרחקנו מניו יורק למדנו שאמריקה הכפרית מסוגלת להתנהג כאילו כל הדבר הזה, שסוגר ערים ומדינות, משבית כלכלות וסוגר גבולות, הוא לא יותר מאשר שמועה בואכה קונספירציה: אנשים שגרים בחוות שהגדרתן המילונית היא 'ריחוק חברתי' לא בהכרח יבינו בקלות רבה כל כך למה את המפגש השבועי שלהם בכנסיה צריך לבטל בגלל שבמילווקי, שבה הם ביקרו פעמיים ומעולם הרחיקו מעבר לה, יש בלאגן שקשור כנראה למשהו של המשטרה.
המאבק על דמותן הפוליטית של מדינות נעשה חד כתער במרחב הכפרי של פנסילבניה ומישיגן, שעושה כל מאמץ להבהיר שכל קשר בינו לבין המשוגעים בערים הגדולות מקרי בהחלט. בחוות של אינדיאנה אין מחאות שחורים כי אין שחורים, והרעיון התמוה של ביטול מוסד המשטרה לא מכה שורשים בקהילות שמהוות את עמוד השדרה של הגיוס לצבא ושמקדשות את החופש להחזיק בנשק. דיון על הדבקה בהפגנות והגבלות על התאספות לא מיתרגמים למציאות החיים של מי שחי בחווה של 50 אקרים ושלראות יותר משלושה שכנים ביום אחד נחשב עבורו ליום סוער חברתית.
אבל האנשים נחמדים מאוד, והאירוח מקסים ואישי ולא מתנצל, והכבישים נמתחים רחוק בין שדות תירס וטורבינות רוח ונחלים שהולכים אל האגמים הגדולים.
ההבדל בין שיקגו למרחבים שקדמו לה מזכיר לנו את מנהטן, ומבהיר שוב את מה שבימים של פוסט-בחירות ברור לכולנו - שאין אמריקה אחת, גם לא אמריקה של החופים מול של פנים היבשת. מה שיש זה אמריקה של הערים ואמריקה של כל השאר.
בנסיעה קצרה אל תוך העיר אנחנו עוברים מחדש את האינדוקטרינציה של המדרג החברתי של העיר - העיירות הסמוכות, שפעם היו עם אופי ועכשיו הולכות ונבלעות על ידי אזורי התעשייה הנדחקים החוצה מן הערים, ותוך כדי כך קורסות לתוך עצמן, והפרברים העניים שאולי היו פעם עיירה אבל נבלעו ונאכלו כבר על ידי העיר, והפרברים הלא כל כך עניים הקרובים יותר למרכז העיר ומשרתים את מי שעובד בה ולא בחגורת התעשייה החיצונית שלה ולא רוצה לגור במגדל בלב העיר, ושוב שכונות העוני הקיפות את מרכז העיר, והשכונות המגניבות והיקרות שנמצאות ממש מעבר להן עם בתי הקפה המגניבים שלהם ומחירי הנדל"ן המופרכים בהתאם, ואז מרכז העיר - שבתזמון ראוי להערכה נפל קורבן לפרעות רק יומיים אחרי שסיימנו את ביקרנו בעיר.
***
בדרך חזרה, אי שם בין אינדיאנה לפנסילבניה, נודע לנו שקואומו החליט שמי שחוזר מכל מקום שהוא לא ניו ג'רזי, פחות או יותר, חייב בבידוד. כל כך קל להבין למה רבים מאלו שיצאו לבתי הקיץ שלהם החליטו לא לחזור, אולי בכלל.
מת אב ומת אלול ומת חומם, ובהפקת לקחים משנת לימודים אבודה בזום, יונתן התחיל את שנת הלימודים החדשה בבית ספר חדש, בתקווה שהקרבה שלו לבית והכיתות הקטנות יותר יועילו להגברת הסיכוי שיבלה חלק גדול יותר משנת הלימודים בלמידה, במקום בפיקציה הקרויה למידה מרחוק.
גם נאסף תשרי ומת עימם, ואיתו הימים הנוראים וחג הסוכות הכי לא חגיגי שחגגנו מעולם. האפשרות לבנות סוכות במנהטן מצומצמת מלכתחילה, ואין מי שחושב לישון בסוכה - אבל כמעט כל בניין, ובוודאי כל בית כנסת, מקים לו סוכה בחצר - והן פתוחות לציבור, ובשבתות ובחגים מתקיימות בהן ארוחות משפחתיות ברצף ובשרשרת, באופן שנותן גוון מיוחד לישיבה בצוותא בסוכה למרות הצמצום והחלקיות שבדבר. אבל בעולם של קורונה אין יושב ואין בא, והאסיף היחיד שבחג הוא של בודדים ומשפחות שנאספים איש לנפשו, ממתינים לתורם לקדש בסוכה ולפנות אותה לבאים אחריהם (לא לפני שיחטאו את המקום), ואין זכר לקישוטי החג.
גם בתי הכנסת התחלפו במנייני חוצות, שיש בהם צד יפה לחבר בין שכנים שברגיל אולי הולכים לבתי כנסת שונים - אבל מתכונתם מצומצמת ותבניתם מוגבלת, והחג אינו פורץ את הגבולות המסומנים לו באיקסים על הרצפה - מה גם שקשה לגרום למדבקות עם האיקסים המסומנים לנוע במעגל, דבר שמגביל מאוד את היכולת לרקוד.
אם סבורים היינו אז שבחלוף שנה ישוב העולם לקדמותו, הנה שנה חלפה ושנה באה ומעשים שנתקשינו בהם אז נעשו מצוות אנשים מלומדה, בחינת חטא ושנה נעשתה לו כהיתר. ואביגיל, שלא שחנו אודותיה כאן ושיצאה לאויר העולם בעת שהיתה אימת האויר על העולם, נעלבת נורא אם לא מלבישים לה מסיכה לפני שיוצאים מן הבית.
אם הגענו עד כאן, בוודאי כבר עייפנו מן הכל. מן הסיפור, ומן המגבלות, ומן הלימודים מרחוק, והקפסולות, והבידוד, והריחוק החברתי, והמסכות שעשו ונהפוך הוא לכל השנה כולה, ומן השנה שהיתה והשנה שהווה ומן הסתם גם השנה שתהיה, וחכמת יוונית שפשתה בכל לתת סימנים במיני מגיפה, ומן הכללים המשתנים ושאינם משתנים ומהכל.
אבל העלים נושרים בשלכת מרהיבה כתמיד, מזכירים לנו שבכל התוהו הזה יש גם יופי שאין לו דבר עם צרותיהם של בני אדם.
הקור גובר, אבל השלג לא ממהר להגיע. אורות שוב צומחים על העצים בשדרות, ועצי אשוח מרשימים מוצבים בכניסות הבניינים לצד חנוכיות מרשימות הרבה פחות. גם בבניינים שרוב מניינם ובניינם יהודי יהיו קישוטי חג המולד גדולים ומרשימים מן החנוכיה בדולר שתעמוד לידם, בחינת גלות. כאילו הבורד, שיש להניח ששבעה מעשרת חבריו יהודים, לא מעיז לומר לפריץ דמיוני שיש לו זהות מוגדרת שאינה עשויה מגרביים על האח, כדורי פלסטיק נוצצים ושרשרת אורות על עץ (שאיתמר משוכנע שהם קישוטי יום הולדת).
בחנוכה תשפ"ב קיימנו שוב אירועי הדלקת נרות בבית לקולגות מהמשלחת ומהאו"ם, ולמעט הדגש בהזמנה שהאירוע מוגבל למחוסנים כמעט ניתן היה לחשוב שהעולם שב למסלולו. על מקומה של חנות עלומה שלא שרדה את המגיפה נפתח בית קפה חדש וחביב, שמשמש לנו משרד בימים שבהם הקפסולה גוזרת עלינו להישאר בבית.
וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. כל הדברים יגעים. מה שהיה הוא שיהיה. מה יתרון העושה באשר הוא עמל.
