ירושלמים מיטיבי לכת מכירים את בית הקברות הגרמני בעמק רפאים.
המכירים (ומי שלא מכיר, שילך להכיר) יודעים שבית הקברות הזה, כמו כמה שרידים אחרים בירושלים, בהחלט מאוד גרמני. שורות ישרות של קברים, מעושבים בקפידה, מעלים את זיכרונם של טמפלרים שהלכו לעולמם יחד עם החלום להביא להתגלות השנייה של המשיח בארץ הקודש.
המשיח, בינתיים לפחות, לא התגלה – בטח לא בפעם השנייה, ומהטמפלרים נשארו לנו בעיקר פניני נדל"ן במקומות שונים בארץ, שמדינת ישראל השכילה לשלם תמורתם במסגרת הסכם השילומים.
מי שיעמיק בכתובות על גבי המצבות, ואולי אפילו יעצור מול האנדרטה שבין המצבות, יוכל לקרוא על חללי הצבא הגרמני בני המושבה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה. וזאת למודעי, כי הטמפלרים אולי נסעו לארץ הקודש להקים בה תעשיה קלה ומבשלות שיכר ראויות לשמן, אבל הביאו איתם גם מנה גדושה של פטריוטיות גרמנית, שלאורה הגירוש שלהם לאוסטרליה במלחמת העולם השנייה לא נראה כל כך מופרך.
אולי לאור ההיסטוריה המאוחרת יותר, אבל אני תמיד מרגיש אמביוולנטי מול האנדרטה הזו ודומותיה. אמנם 12,000 יהודים נהרגו בשורות הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, אבל על רקע מלחמת העולם השנייה, אני מתקשה לראות אותו כשונה באופן מהותי – ואני חושב שאת הסיבה לזה מצאתי בבגמויו.
על חופו המערבי של האוקיינוס ההודי שוכנת עיר בעלת השם הפסטורלי 'עיר השלום'. כדרכם של שמות מסוג זה, הוא מבטא יותר את השאיפות מאשר את המציאות ('יער השלום' בירושלים הוא דוגמא יפה לעניין זה).
דאר א סאלאם היא העיר הגדולה והחשובה בטנזניה, ונכון לעכשיו גם מקום המושב של מרבית משרדי הממשלה – שאמורים לעבור לבירה הרשמית של טנזניה, דודומה, במהלך השנים הקרובות. מי שהיה בדאר והיה גם בדודומה יכול להבין למה אף אחד לא מזדרז במיוחד עם המעבר הזה, מעבר לעצם היותם טנזנים.
כשעתיים נסיעה מצפון לדאר א סאלאם נמצאת עיירה בשם באגאמויו, שפירושו בסווהילי ‘lay down your heart’ (צר לי על האנגלית, לא מצאתי ביטוי מקביל בעברית). בגמויו שוכנת על החוף, וידועה בהיותה מרכז לבניית ה-דואו (Dohw), סירות הדיג המקומיות. הסיבה לזה נעוצה בכך שבגמויו נמצאת בנקודה היבשתית הקרובה ביותר לזנזיבר – כ-12 קילומטרים. הרבה לפני היות דאר, מכאן היו יוצאות הסירות לזנזיבר, עם עבדים או בלעדיהם, וכאן הייתה נקודת המוצא לבאים מהמזרח – עמאן והודו – לחקור את פנים היבשת. מכאן יצאו ליווינגסטון וגם סטנלי למצוא את מקור הנילוס הלבן, ולכאן הם חזרו אחרי שנכשלו (למצוא את מקור הנילוס. ליווינגסטון מצא, די בטעות, את מקור נהר הקונגו וסטנלי מצא את ליווינגסטון).
האגדה מציעה שני מקורות, דומים אך מנוגדים, לשם 'בגמויו' – האחד גורס שכאן, עם ההגעה לחוף, הייתה המנוחה לבאים מפנים היבשת, נקודת הסיום למסע ארוך. השני גורס שמקור השם נעוץ דווקא בשיירות העבדים שהגיעו בפנים היבשת וכאן הועמסו על הסירות בדרכם להימכר בזנזיבר.
כאן, לפרק זמן קצר, שכנה הבירה של הקולוניה של מזרח אפריקה הגרמנית.
למעשה, מעולם לא היו גרמנים רבים בקולוניה הגרמנית הזו - ואולי לכן רישומה אינו ניכר היום, לאחר שעברה לידיים בריטיות ולאחר שקיבלה עצמאות. את שרידיה אפשר למצוא בעיקר בבגמויו, ובכספי הסיוע שממשלת גרמניה מעבירה עד היום לטנזניה.
הגעתי לכאן בעקבות פסטיבל מוזיקה שמתקיים כאן מדי שנה, והפסטיבל מתקיים כאן בגלל אקדמיה למוסיקה שהוקמה כאן לפני מספר שנים. גם האקדמיה וגם הפסטיבל ראויים לעיון נוסף, שעשוי ללמד משהו על טנזניה:
האקדמיה, שוכנת במיקום יפהפה על חוף האוקיינוס, במקום שאין מתאים ממנו למוזה, או לג'ם סשן על החוף. מצד שני, כשלעצמה היא לא מכילה הרבה יותר מרצפה, קירות ותקרה, פלוס כמה כיסאות. לא נרשמו כאן חדרי סטודיו משוכללים, חללים אטומים לרעש, מערכות סאונד יוצאות דופן (או לא יוצאות דופן) – בקיצור, ניצחון הרוח על החומר.
הפסטיבל יומרני יותר. הוא מתקיים מזה כארבע שנים, ומופק ברמה מקצועית למדי במונחים טנזניים. יש במה, מערכת סאונד, ואפילו מערכת תאורה מכובדת. כמובן שעל כל הטוב הזה מנצח גנרטור, שכבה באמצע אחת ההופעות כי שכחו לתדלק אותו בסולר, ושהמנורה החזקה ביותר נמצאת במרכז המגרש וגבוהה מעל האחרות, כדי למשוך אליה את אינספור הברחשים שבאוויר. גם בכל הנוגע ללוח זמנים נרשמו מספר פערים, כאשר ההרכב הישראלי (ניגון ירושלמי, ראו הפוסט של הלל מאלי) שהיה אמור לעלות בשבע עלה קרוב לחצות, אבל האווירה מנצחת את הכל.
לאחר שישבתי עם מנהל הפסטיבל לשיחה על העבר, ההווה והעתיד של הפסטיבל, ולאחר שהחלפתי חוויות עם חברי ההרכב, ולפני שהפנמתי שבאמת אין שום סיכוי שההופעה תתחיל בזמן שבו אני עוד אוכל לנכוח בה, יצאתי לסיור על קו החוף.
הלכתי בין הבתים בכיוון כללי הימה, כשלפתע צד את עיני מחזה משובב נפש לכל מורה דרך ישראלי (בדימוס) – משהו שנראה כמו שרידים ארכיאולוגיים. למותר לציין עד כמה מדובר במראה לא שכיח באפריקה, שבה המבנים היו עשויים כדי להיעלם ולא כדי להותיר חותם. עיון קצר העלה שאכן מדבור בשרידי מבנים שעינו החדה של הארכיאולוג החובב תיארכה אותם מיד לתקופה הקדם-לפני-עכשיו המאוחרת, ולכל המאוחר שלהי-העבר-המוקדם.
הליכה קצרה נוספת לכיוון החוף, הביאה אותי אל סיפו של מתחם מלבני מוקף גדר נמוכה, על גבעה המשקיפה אל האוקיינוס, שהתגלה כבית קברות קטן – ואיתו תחושה קלה של דה-ז'ה-וו. המתחם נראה מוכר אך לא מכאן, ובעיקר תלוש מאוד במקום הזה, היפה כל כך, על שפת האוקיינוס.
למראה מוזונגו שנראה אבוד נמצא מייד הנער שיציע את עזרתו (ושוברה בצידה), אבל לעבור גדרות אני יודע גם בלי עזרה, ובמיוחד אם השער פתוח. מצאתי את עצמי הולך בין שלוש שורות של מצבות, חלקן בבירור שוקמו לאחרונה, המספרות את סיפורם של המיישבים הקולוניאליסטים הגרמניים. כאן ילד שמת כנראה ממלריה, שם אישה שנפטרה מן הסתם מבילהרציה, וקצינים.
אם לשפוט לפי המצבות, עיקר הנוכחות הגרמנית הורכבה מקציניו של הקייזר, שבאו להשליט סדר ומשמעת באנרכיה של מזרח אפריקה, אם תרצה אפריקה ואם לא. ואם לשפוט לפני המצבות, לא מעטים מאותם קצינים עזבו את הפאטרלנד למסע בכיוון אחד בלבד.
ירדתי לחוף, והלכתי על שפת הים בין חבלים וסירות וילדים משחקים. הליכה קצרה על קו החוף הביאה אותי למרגלותיו של מבנה, שעכשיו כבר ידעתי לזהות עם שרידי ההתיישבות הקולוניאליסטית הגרמנית של שלהי המאה ה-19. אולי הבית של מפקח הנמל או של אחד מפקידי הממשל. לא רחוק ממנו ניצבים שרידי חומת הנמל, שכבר איננו, ובכל מקום ניכרים שרידי ניסיון שימור שלא האריך ימים. המבנה המרכזי של הנמל שופץ כנראה לשמש כמלון אך לא מימש את ייעודו המחודש מעולם. מבנים אחרים מתנודדים בין עזובה לשימור, ושילוט של משרד התיירות הטנזני מלמד על ניסיון, אולי בתמיכה גרמנית, למנף את השאריות.
מאחורי המבנה של המלון-שלא-הושלם, נמצאת מעין כיכר בין העצים, ובמרכזה אנדרטה – כאן, היא אומרת, היו הגרמנים תולים. ברוכים הבאים לגרדום.
בסוף הדרך, זה לב העניין.
מלחמת העולם השנייה לא הולידה את התדמית השלילית של הווהרמאכט. הוא רכש אותה בזכות הרבה לפני כן – בלוחמה בגז חרדל בתעלות על הסום ובוורדן, במחנות הריכוז של ההררו והנאמה בנמיביה ובטבח המאג'י מאג'י בטנזניה. הרבה לפני חוקי נירנברג תיאורhית הגזע כבר יושמה במלוא המרץ בקולוניות של גרמניה, ו-12,000 היהודים שנהרגו תחת הנשר הפרוסי, יחד עם עשרות האלפים ששרדו כדי להיות מגורשים למחנות שלושים שנה אחר כך, עם צלב הברזל על צווארם, לא היו עשויים לשנות זאת.
