שנתיים ראשונות בשירות החוץ (שלוש, אם סופרים את קורס הצוערים) מגיעות לסיומן, ואיתן השליחות הראשונה שלנו - גם אם משרד החוץ אינו מחשיב אותה ככזו (מבחינת המשרד שליחות ראשונה של פחות משלוש שנים לא נספרת). מה שמציף במצוא עוצמה את ההבדל בן העולם של משרד החוץ לעולם כמו שהוא - משרד החוץ יכול לספור או לא לספור שליחויות כאוות נפשו - אבל לשירה, יונתן ולי (ואפילו קצת לאיתמר) השנתיים האלה נספרות בהחלט.
ככל שהדברים אמורים בבלוג הזה, השנתיים האלה מורכבות בעיקר מהמון פוסטים שלא זכו להיכתב, ושלעיתים אני משלה את עצמי שאולי עוד ייכתבו. הרבה חוויות שהיו יכולות למצוא להן מנוחה נכונה על כנפי הבלוג הזה בוודאי ימצאו להן משכן בתהום הנשיה של התת-מודע והלא מודע ועוד כל מיני דברים שרובנו מכירים בעיקר מהסרט 'הקול בראש' ומהמחקרים של שירה. יבואו חוויות חדשות וידחקו את הראשונות, וצלילי הבודה בודה יתפוגגו בעשן העולה ממנהרות הרכבת התחתית של ניו יורק.
הפוסט הזה נכתב בשעה שאנו פזורים על פני שלוש יבשות - שירה ואיתמר שלם בכנס בברלין, יעקב יונתן חוגג בירושלים, ואני מוטל כאבן שאין לה הופכין בניירובי, ממתין לגאולה שתבוא.
עמדה לנו זכותו של מקדש המעט שהקמנו בביתנו בניירובי (בית הכנסת 'חיי יעקב') ונעשה לנו נס דומיא דהיכל - חפצינו שהגיעו צפופים ודחוקים במכולה בת עשרים רגל שלא נותר בה מקום אפילו מלוא נימה, יצאו מכאן כשהם רווחים במכולה זהה בגודלה (אף שנעשינו זכאים למכולה כפולה, באדיבות איתמר), ועוד נותרו בה כמה רגליים פנויות לרפואה. עכשיו שיצאו החפצים מן הבית, לא נותרו בו אלא אני, ואיתי כמה דברים שצריכים להישאר ולהימכר כאן. אחד מאותם החפצים הוא מיטת חדר האורחים שלנו - והנה הייתי כאורח נטה ללון בבית הזה, הגדול והריק. אני, ושלל מוצרי חשמל שאין להם קיום בעולם שכולו 110 וולט.
מה שבישראל לוקח ארבע שעות, בניירובי לוקח יומיים - אבל מה שבישראל נעשה בחיפזון ובבזבזנות, נעשה בניירובי ביסודיות ובחיסכון. כשנפתח ארגזים בניו יורק לא נמצא בהם ארגזי ענק שרובם לופשגשעפט, ושניתן היה להכניס לתוכן עוד ארגז או שניים אחרים - ועוד החלל הריק שבינותיים. זה עולם ראשון מול עולם שלישי: עולם שבו כל דקה יקרה מפז וכולם רצים - אבל הבזבוז חוגג, מול עולם שבו אין הזמן נחשב למאומה, אבל בזבוז אין. מה יקר יותר - זמן או חומר? איינשטיין, מי יגלה עפר מעיניך.
אך חלל ריק בעולם אין, ועכשיו שהבית הזה ריק מיושביו הוא מתמלא תחתם בהדים שהולכים מסוף הבית ועד סופו ומשיבים לעצמם בעצמם בשלל קולות. באין יושביו, הבית הזה הוא אסופה של חדרים ריקים אף יותר משהיה בעת שהיו יושביו בו. תמיד היה הבית הזה גדול מדי וריק מדי בשבילנו, ולא עלתה לנו מעודף החדרים תועלת לבד מזה שהיה לנו מקום להשכין בו ספר תורה ולקיים מקדש מעט. שני בתים עברנו כאן - בית גדול מדי ובית גדול עוד יותר - והמסקנה העקרית מן הבתים הללו היא שטוב היה לנו יותר בדירה קטנה בירושלים. לא שיש לי געגועים יוצאי דופן לדירות 60 מ"ר (שבלי ספק עוד ממתינות לנו בעתידנו), אבל הדירה שלנו בירושלים הרגישה כמו בית, ואילו הבתים של ניירובי הרגישו לנו כמו דירות עראי. גדולים מכדי שנוכל למלא אותם בחפצים שיש בהם מעצמנו, וזמניים מכדי שנשקיע בהם משאבים.
בתורכיה יש איש שבנה לו ארמון בן אלף חדרים, ולא נחה דעתו עד שנעשה הגמון על כל והסיר מכסאו כל מי שאינו סר למשמעתו - ותמה אני, כמה גדול האגו שלו שהוא צריך לאלף חדרים כדי למצוא לו מקום.
