אני חייב לקוראי הבלוג הזה שורה ארוכה של פוסטים, ולוואי והיה מדובר רק בשאריות מקניה. להגנתי אציין כי צוק העיתים וצרות הזמן לא הותירו לי פנאי כזרת – ושאת מעט הפנאי שעוד נותר (אני שומע קריאות 'סאנדיי!' אי שם בקהל) חבתי לנוות ביתי, עטרת תפארת לכל בנות ישראל, שהוכיחה כוח עמידה יוצא דופן במהלך תלאות העצרת הכללית.
יזכנו הבורא יתברך וייתן עת ועט בידינו, ונשלים מעט מן החוב בשבועות הקרובים בחסד ה' עלינו ובשעות הפנויות הרבות שייתווספו לחשבוננו אי"ה כעת משתמו דיוני הועדה השלישית של העצרת הכללית.
לסבר את האוזן, מאז הגיע ראש ממשלתנו ושר חוצנו יר"ה לחרוך את מסדרונות האו"ם ועד עתה לא היתה לנו מנוחה, לא בעלמא הדין, ולא בעלמא דאתי. וכל כך למה? משום ש'השבוע רם הדרג' כפי שהוא מכונה, איננו מה שחושבים העוילם 'העצרת הכללית' אלא רק יריית הפתיחה של עבודת העצרת והוועדות, שהיא העבודה האמתית ככל שאפשר לכנות את ההבאי וההבל שאנו מהבלים כאן בשם זה.
ואם לא די בכך, הראשונה להתחיל את עבודתה – גם אם לא הראשונה לסיים – היא דווקא הועדה השלישית, שעליה החליטו חכמי המשרד בתבונתם כי רבה להפקיד לא אחר מאשר אותי.
משמעות הדבר היתה שכבר בחג שני של סוכות מצאנו את עצמנו עובדים, ומאז ועד עתה לא ראינו שינה בעינינו, ולא היתה מנוחה לרעייתנו.
מכל מקום, כל הנ"ל אינו אלא תירוץ לשתיקתנו ורקע לדבר עצמו שאודותיו רצינו לכתוב, ועניינו – כיצד מתפרק הסדר העולמי.
אז איך באמת?
נתחיל מהסוף – הועדה השלישית השתגעה קלות.
זקני המשלחת, ואף זקני משלחות אחרות, מעידים שזה לא רק אני שחושב שהועדה שלי השתגעה, אלא שככל הזכור למישהו כאן באמת מעולם לא היה כדבר הזה. 'כדבר הזה' פירושו שיותר משליש הצעות ההחלטה אומצו בהצבעה ולא בקונצנזוס, עשרות תיקונים בכתב ובעל פה הוגשו להצעות סגורות, קריאות לסדר והשגות טכניות, ויכוחים פרוצדורליים ומהותיים – ועימות חזיתי בין הנציג הקנדי לאמריקאי במליאה, שהיה רק דוגמה לעולם ההפוך שראינו.
שני צעדים אחורה.
מרבית הישראלים רגילים לחשוב על ישראל באו"ם במונחים של גוב אריות, כבשה בין שבעים (או 191) זאבים, ושלולא ה' הותיר לנו ניקי היילי כמעט, לסדום היינו לעמורה דמינו. מרבית התגובות שאני מקבל כשאני מציין מה אני עושה נעות על הקו הזה באופן כללי – ויותר מזה בהתייחסות פרטנית לתחום זכויות האדם.
המציאות רחוקה מן הדימוי הזה מרחק ניכר, גם אם הוא אינו לגמרי משולל יסוד. במציאות, לאו"ם יש צרות הרבה יותר גדולות מאיתנו, ויש לא מעט מדינות שמצבן קשה יותר מזה שלנו במסדרונות האו"ם. אחת הבולטות שבהן היא ארצות הברית.
[פוסט אחר נקדיש, אי"ה, לשאלה איך הטענה הזו מתיישבת עם העובדה שאכן מאומצות מדי שנה יותר החלטות מפלות כלפי ישראל מאשר כלפי כל מדינה אחרת ועם האפליה המובנית נגד ישראל – ויותר מזה בעד הפלסטינים - במגוון מוסדות או"ם. רמז לדבר הוא בכך שלא תמיד מצבנו היה כפי שהוא היום, והחלטות או"ם לא נוטות להיעלם, גם כאשר העולם מאבד בהן עניין והן מאבדות ממשמעותן.]
No man’s land
למתבונן מן החוץ נדמה שהאו"ם נמצא בניו יורק, שמצידה היא חלק מארצות הברית – ולא היא. האו"ם נמצא בשום-מקום שבדרך מקרה נושק מן העבר האחד לשדרה הראשונה ומן העבר השני לאיסט ריבר, אבל בינותיים הוא ברשות עצמו, ואין לו לניו יורק דבר.
מרגע שעוברים את השער, אין משמעות לעובדה שעובדי האו"ם כמו דיפלומטים הבאים בשעריו מתגוררים בניו יורק – זה רק צירוף מקרים. זה אולי טוב לכלכלה האמריקאית, אבל אין לזה משמעות מהותית.
לארה"ב יש קול אחד באו"ם, לא חזק יותר ולא חלש יותר משל ישראל. במועבי"ט זה אחרת, אבל אפילו שם יש שחיקה מהותית בעוצמה האמריקאית – ובכל מקרה לא במועבי"ט עסקינן אלא בוועדה השלישית. בוועדה השלישית יכולה רוסיה להטיף מוסר לארה"ב בנושאי סייבר ואיראן יכולה להתנגח בה על הפרת זכויות אדם, קוריאה הצפונית יכולה לגנות אותה על מצבן של נשים וסוריה על מצב הפליטים. מדינות כמו סין ומצרים יכולות להעלות הצעות החלטה מופרכות ומרחיקות לכם ככל שיהיו – ולהעביר אותן בקלות, על אפה ועל חמתה של ארצות הברית, וכל הזעם שבעולם לא יועיל הרבה לשנות את התוצאה.
בוועדה השלישית המדינה שהפסידה בהכי הרבה הצבעות שלהן היא קראה היתה ארה"ב, ואלמלא ידידתה הטובה ישראל היתה עומדת לצידה מפעם לפעם, היתה מפסידה ברובן לבדה. ככה אנחנו מפסידים ביחד וטוב לנו.
ממשל חדש
אם לא די בבידוד המדיני מצד העולם הפחות נאור, הרוחות המנשבות מוושינגטון לא עושות הרבה כדי לוודא שלפחות בקרב מה שמכונה ה-LIKEMINDED (ומה שישראל מכנה, אחרי שהיא מפסידה בהצבעות, 'הרוב המוסרי') המצב יהיה טוב יותר.
מצאתי את עצמי יושב בפגישה שזימנה המשלחת האמריקאית עם כל ידידיה ומוקירי זכרה בוועדה השלישית – מדינות האיחוד האירופי, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, יפן, קוריאה, טורקיה, אוקראינה, וכמובן ישראל.
ישבה קלי קרי, הסגנית (אחת מארבע) של ניקי היילי, וניסתה להביא את הנוכחים לגלות התנגדות פחותה יותר לעמדה האמריקאית בשלל נושאים שעל סדר יומה של הועדה. הקו שבו נקטה היה להסביר שיש למשלחת האמריקאית הנחיות מאוד קשיחות מוושינגטון, ולבקש מיתר המדינות שיגלו יתר הבנה וגמישות לנוכח המציאות, למרות שהעמדה האמריקאית קשה להם לעיכול (פירוט בהמשך). דא עקא, בידוד מדיני מהסוג שנצפה בחדר לא זוכרים זקני המשלחות, אולי מאז שכל מדינות אפריקה ניתקו את יחסיהם הדיפלומטיים עם ישראל אחרי מלחמת יו"כ.
אם נמצא הנושא האחד שממש מאחד את כל חברות האיחוד האירופי ומקנה להן מכנה משותף להתאגד סביבו נגד ארה"ב – הריהו. וזאת למודעי – העמדה האמריקאית בנושא במושב הנוכחי של העצרת אכן היתה קשה לעיכול באופן יוצא דופן.
רקע קצר: SRH
במסגרת הועדה השלישית, האמונה כזכור על זכויות אדם, נידונים שלל נושאים שעוסקים זכויות נשים, ילדים, להט"ב, פליטים וכדו'.
רבות מן ההחלטות הללו כוללות התייחסות כזו או אחרת לנושאים הקשורים למין ולהריון – למשל החלטות על סחר בנשים, נישואי ילדות ונישואים בכפיה, מאבק במילת נשים, מאבד בפטרת וגינלית, צמצום אלימות כלפי נשים, ועוד.
מטבע הדברים מדובר באחד הנושאים היותר קונטרוברסליים בוועדה - כאשר הקו המערבי גורס שיש הכרח לכלול בהחלטות סעיפים הקוראים למתן שירותי רפואה בתחום המין והפריון לנשים שנפגעו מ...(השלם לפי ההחלטה), ואף למתן ייעוץ וסיוע בכל הנוגע לתכנון ילודה, הפלות ועוד. הקו ההפוך, המובל על פי רוב על ידי מדינות אפריקה ומדינות ערב, גורס שעדיף בהחלט להתעלם מכל הנ"ל – ואם אין ברירה ויש צורך להתייחס לנושא כי, נניח, קשה להתעלם מאספקטים רפואיים בהחלטה העוסקת במילת נשים או משאלות של תכנון ילודה בהחלטה העוסקת בנישואי ילדות - ראוי לצמצם את ההתייחסות ככל הניתן, ובכל מקרה ובשום צורה לא להביע תמיכה או מתן לגיטימציה לשימוש באמצעי מניעה, חמור מזה בהפלות – והחמור מכל שלא יעלה על דל שפתיים הוא הקהילה הגאה.
לאורך שנים רבות של משא ומתן חוזר ונשנה בוועדה ובמגוון פורומים אחרים הלכו והתקבעו פשרות המאפשרות לכולם לחיות יחד בשלום יחסי: מחד הוכר במגוון מסמכים הצורך וההכרח להתייחס לנושא, ומאידך הלכה והתקבעה שפה מקובלת שמחליפה ניסוחים מפורשים במינוח 'רפואת מין ופריון' בו השתמשנו לעיל, ובאנגלית – sexual and reproductive health, או בקיצור SRH. הניסוח הזה מאפשר לכל מדינה לראות בו את עולם הערכים שלה – האם הכוונה היא למתן ייעוץ והכוונה בתחומי תכנון ילודה וסיוע להפלות, או שהכוונה לנגישות לרפואת נשים, מניעת מחלות וסיוע בטיפולי הפריה.
שפת ה-SRH הפכה להיות מושג שגור ומקובל המאגד את מכלול הניסוחים ותתי הניסוחים בהצעות השונות לפי עניינן, שהתקבלו על כלל המדינות ושניתן להסכים עליהן במליאה. כך הולך הדבר ומתקבע פחות או יותר מוועידת בייג'ין ב-1995 שבה נחתמה אמנה בנושא זכויות נשים שכללה שימוש במינוחים הללו, ועד היום. במילים אחרות – קשה למצוא תחום שיש בו ניסוחים יותר משוקעים ומקובלים מזה, במיוחד לאור הקונטרוברסליות הגבוהה להפליא של הנושא.
מדי שנה מדינות המערב, בדרך כלל הסקנדינביות יורת מביניהן, מנסות להוסיף על הניסוח המקובל שפה מעודכנת יותר, להרחיב זכויות ולהאדירן וכו' – וכמעט תמיד המו"מ בין המדינות בחדר מסתכם בזה שחוזרים לשפה המוסכמת, אולי בשינויים קלים ולא מהותיים.
אי לכך יובן מדוע כאשר הודיעה ארה"ב השנה שמבחינתה כל הכללה ואזכור של שפת SRH, בכל החלטה שהיא, הוא 'קו אדום' (מונח שמשמעו שבמידה והשפה תופיע היא תוביל לקריאה להצבעה על הטקסט ושבירת קונצנזוס) מכיוון שמבחינתה יש בו כדי לתת לגיטימציה להפלות – זה לא התקבל טוב מדי, אפילו לא אצל הוותיקן. וזאת מכיוון שיותר שמישהו שמח על הקו השמרני להפליא, חששו כולם מפתיחה של שפה מוסכמת בן יותר מעשרים, בטח בנושא רגיש כל כך.
לא מיותר לציין בנוסף שהקו האמריקאי הנוכחי לא חוזר הרבה אחורה – כאשר ישראל הובילה את הצעת ההחלטה הראשונה מעולם בסוכנויות האו"ם נגד הטרדה מינית ב-2007 במסגרת ה-CSW (כשנגיע אליו נדון בו), ארה"ב היתה קול ליברלי חזק ומובהק בנושא, יחד עם מדינות אירופה ורבות אחרות. אבל מים רבים זרמו בהדסון מאז, והממשל התחלף – ונציגי ארה"ב קיבלו הנחיות לנגן מנגינה אחרת לגמרי.
המצב שבו ארה"ב מאגפת מימין את כל אפריקה, את הוותיקן, את רוסיה ואת אמל"ט הוא לא בדיוק הבון טון, איך לומר. ולמותר לציין שאת אירופה - וישראל בכלל – זה לא שימח. כך מצאתי את עצמי מתווכח עם הנציגים האמריקאים בדיונים על הצעות החלטה שונות, מכיוון שהקו הישראלי ואחד מהתחומים שאנחנו מזוהים איתם ביותר הוא מאבק בהטרדה מינית ובאלימות נגד נשים, וממילא יש לנו עניין עמוק להגן על הצעות החלטה בנושא. בקונסטלציה הזו ישראל מצאה את עצמה מצביעה נגד הצעות אמריקאיות לתיקון בהחלטות שעלו בוועדה וכל הניסיונות להגיע בהן לשפה מוסכמת כשלו.
למרבה השמחה, ארה"ב החליטה באופן מושכל שבמידה והצעות התיקון שלה לא יעברו היא לא תקרא להצבעה על ההחלטות עצמן אלא תצטרף לקונצנזוס בהן, ותסתפק בציון ההסתייגויות שלה באופן נקודתי.
ובינתיים מעבר למסך הברזל
ובעוד החגיגה הזו מתרחשת בהצעות החלטה מסוימות, הצליחו הרוסים להעביר בוועדה פחות או יותר כל מה שהתחשק להם – למשל הצעת החלטה שלמעשה תוביל להקמת מנגנון או"מי חדש שיעסוק בנושא הסייבר, ושהפטרונים שלו יהיו סין ורוסיה. העובדה שסין ורוסיה יכולות להוביל הצעת החלטה בנושא כמו סייבר משולה לזה שסוריה תוביל הצעת החלטה בנושא לוחמה כימית – אבל מסתבר שזו המציאות החדשה.
ובמערב? אין כל חדש.
